<h1>סמ"ג עשין סימן ע"ג</h1>
<h2>דף כא.</h2>
בפרק כיצד הרגל אמרינן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אם אותה חצר אינו עשויה לשכור אינו צריך להעלות לו שכר אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו שזה נהנה וזה אינו חסר ואם החצר עשויה לשכור אף על פי שאין דרך זה הדר לשכור צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון (רמב"ם גזלה פ"ג ה"ט).
<h2>דף נח.</h2>
משמע בפרק הניזקין (גיטין נ"ח ב'), גוי בעל זרוע שאנס נכסי ישראל וירד לתוך שדהו מחמת שהיה לו חוב גמור על בעל השדה או מחמת שיש לו נזק ביד זה הישראל או מחמת שהפסיד ממונו ואחר שתקף על השדה מכרה לישראל אחר אין הבעלים יכולים להוציא מיד הלוקח, בד"א כשהודו הבעלים שאמת טען הגוי המוכר או יעידו עדים ישראל שאמת טען הגוי המוכר, וכן אם היה שם מלך או שר באותו מקום שיוכל לכוף את הגוי שמכר לדין ולא תבעו הבעלים לגוי אין יכולין להוציא מיד הלוקח מזה הגוי אף על פי שאינם מודים לגוי ואף על פי שאין שם עדים שאמת טען הגוי שהרי הלוקח אומר לבעלים אם אמת שגזלן הוא הגוי למה לא תבעתם אותו בדיניהם (רמב"ם גזלה פ"י הל' א'—ב' ועי' ילקוט ש"נ שבמהדורת פרנקל). אבל אם בחנם תקפה האנס מחזירה הלוקחה מיד האנס לבעלים, ופירש רבינו גרשום בתשובתו שלא בחנם יחזיר אלא משלם לו מה שהוציא להוציאה מיד הגוי ולא כפירוש רש"י (שם ד"ה אין) שבחנם יחזירנה (ב"ק נ"ח א' תד"ה א"נ ע"ש) שאם כן אין לך אדם שמציל ממון חבירו מיד הגוי. סקריקון, הוא גוי רוצח שנתן לו ישראל שדהו כדי שלא יהרגנו (ע"פ רש"י שם נ"ה ב' ד"ה לא) ושהה בידו י"ב חדשים כל הקודם ולקח מן הרוצח זכה ובלבד שיתן לבעלים רביע הקרקע או שליש המעות מפני שמוכרה בזול, קודם הזמן הזה הבעלים קודמין לכל אדם (ע"פ רמב"ם שם ה"ג ע"ש).
<h2>דף סב.</h2>
קנס קנסו חכמים לגזלנין שיהא הנגזל נאמן על כל מה שיטעון ונוטל מן הגזלן והוא שיהיה זה מוחזק שגזלו בפני [שני] עדים (רמב"ם גזלה פ"ד ה"א ע"ש) והוא ששנינו בפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ד ב') ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל וכו'. כיצד היה נכנס לתוך בית חבירו למשכנו בפני עדים ולא היה תחת כנפיו כלום וכשיצא ראו כלים מוטלין לו תחת כנפיו ולא ידעו העדים מה הן, בעל הבית אומר כך וכך גזלתני בין שאמר הגזלן מעולם לא נכנסתי ולא נטלתי ולא גזלתי בין שאמר נכנסתי למשכן כמו שאמרו העדים אבל לא נטלתי ולא היה תחת כנפי אלא כלים שלי בין שאמר נטלתי כלי זה ובעל הבית ט[ו]ען שנטל כלי זה וכלי אחר בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ ונוטל כל מה שטוען (ע"פ רמב"ם שם ה"ב ע"ש), בד"א שטוען דברים שהוא אמוד [בהן] או שהיה אמוד שמפקידין אצלו הדברים שטען כמו שמוכיח גבי טענו כסא דכספא בפרק כל הנשבעין (מ"ו ב') ובפרק הכותב (כתובות פ"ה ב') ובפרק הכונס (ב"ק ס"ב א'), וגם טען בדברים שאיפשר שינטלו תחת כנפיו כמו שהעידו העדים (ע"פ ה"ג שם). ראוהו עדים שנכנס למשכן [את] חבירו ולא ראוהו בעת שיצא או שיצא ואין נראה תחת כנפיו כלום ובעל הבית אומר כך וכך נטל, אפילו אמר מעולם לא נכנסתי ולא נטלתי ומכחיש העדים הרי זה פטור, שאם אמר נכנסתי ולא נטלתי נשבע שבועת היסת שלא נטל כלום והולך שאיפשר שנכנס לגזול ולא גזל (ע"פ ה"ד שם ע"ש) ואף על פי ששמעו העדים שנתפאר בכך והטעם כדאמר רב נחמן בפרק כל הנשבעין (מ"ו א') דעביד איניש דגזים ולא עביד. היה עד אחד מעידו שנטל כלים תחת כנפיו ואינו יודע מה הן והוא אומר לא גזלתי כלום או שאומר בחובי נטלתי הואיל ואין העד יודע מה שהיה תחת כנפיו הרי זה נשבע בנקיטת חפץ שלא גזל שאין מוחזק בגזלנות אלא בשני עדים (רמב"ם ה"ה שם ע"ש ובמ"מ). בפרק כל הנשבעין (מ"ו ב') אמר רב פפא כשם שבעל הבית נשבע ונוטל מן הגזלן כך שומר של בעל הבית אפילו אשתו של שומר נשבעת שזה נטל כך וכך ומשלם הגזלן (לשון הרמב"ם שם ה"ו). לא היה שם אלא שכירו או לקיטו של בעל הבית אין נשבעין ונוטלין דבעי לה רב פפא ונשאר בתיקו, ואין הנגזל יכול לישבע שהרי לא היה בבית בשעה ש[נ]גזל ואין העדים יודעין מה נטל תחת כנפיו כדי לחייב הגזלן להחזיר, ואין משביעין הגזלן מפני שהוא חשוד על השבועה, וכיצד עושין בדין זה בעל הבית מחרים חרם סתם על מי שנטל מביתו כלום ואינו מודה בב"ד ואפילו הודה הגזלן מקצת מחזיר המקצת שהודה [בה בלבד] שהרי אין הבעל הבית טוענו טענת ודאי (ע"פ רמב"ם שם הל' ז'—ח').
<h2>דף סה.</h2>
גזלה שלא נשתנית והוקרה אף על פי שנתייאשו ממנה הבעלים הרי זו חוזרת לבעליה ואין לגזלן בה כלום שלא תקנו שבח לגזלן אחר יאוש אלא כגון שבח גיזות וולדות אבל שבח היוקר אם היתה הגזלה חוזרת בעיניה אינה זוכה בה (רמב"ם גזלה פ"ב הט"ז ע"ש).
<h2>דף סו.</h2>
בפרק מרובה נחלקו, רבה אמר יאוש לבדו קנה בגזלה ודיו אם משלם דמיו ורב יוסף אמר יאוש לבדו אינו קונה והגזלה עצמה ישלם [ו]רב נחמן ורב ששת סוברין באותו פרק (ס"ח א') כרב יוסף וכן רבי יוחנן סבר כרב יוסף כמו שמוכיח (ס"ח ב') בההיא דאותביה רבי יוחנן לריש לקיש גבי גנב והקדיש וכן סובר שם (ס"ז א'—ב') רבא ועולא. ומה שאומר בפרק הגוזל אחרון (קי"ד א') על אותה ששנינו במסכת כלים (פכ"ו מ"ח) עורות של גזלן מחשבה מטמאתן אם חישב עליהם לדבר שאין בו חסרון מלאכה כגון לכיסוי חבילות סוסים (ע"פ ר"ש) וכיוצא בזה, ושל גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים וחולקין שם רבי שמעון וחכמים בזה ואמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע ששמענו שנתייאש ואמר ווי לי על חסרון כיס ד"ה יאוש קונה ולפי זה קשיא דעולא אדעולא, ותירץ רבינו יצחק (ב"ק ס"ז א' תד"ה אמר) דבר זה שאינו אומר ביאוש לבדו שיקנה אלא אם כן יש שם שינוי השם עם יאוש ובמרובה (ס"ו ב') מפרש שבאותן עורות יש שם שינוי השם שמתחילה היו נקראות עורות והשתא נקראים כיסוי או שם דבר שחישב עליו ושינוי השם לבדו אינו מועיל אלא אם כן יש שם יאוש, אבל שינוי מעשה כגון גזל עצים ועשאן כלים מועיל לקנות אפילו בלא יאוש כמו שמוכיח במרובה (ס"ח א') באותה ברייתא דגנב ובא אחר וגנבו (ס"ו ב' תד"ה שינוי).
<h2>דף צג:</h2>
הגזלה שלא נשתנית אלא הרי היא כמות שהיתה אף על פי שנתייאשו הבעלים ממנה אף על פי שמת הגזלן והרי היא ביד בניו הרי זו חוזרת לבעליה בעצמה, ואם נשתנית ביד הגזלן אף על פי שלא נתייאשו הבעלים ממנה קונה אותה בשינוי ומשלם דמים כשעת הגזלה (רמב"ם פ"ב ה"א ע"ש ובילקוט ש"נ שבמהדורת פרנקל), ודין זה דין תורה שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל ודורש שם אם היא כשגזלה משלם אותה ואם נשתנית בידו משלם דמיה, נתייאשו הבעלים ממנה ולא נשתנית קנה הגזלן כל השבח אחר [ה]יאוש ואינו משלם אותה אלא כשעת הגזלה ודבר זה מדבריהם מפני תקנת השבים וכשמחזיר הגזלה שמין לו את השבח ונוטל מן הנגזל (רמב"ם שם ה"ב ע"ש). מכרה הגזלן או נתנה במתנה אף על פי שלא נשתנית הגזלה אינה חוזרת בעצמה מיד הלוקח הואיל ונתייאשו הבעלים בין לפני מכירה ונתינה בין לאחר מכירה ונתינה קנה אותה הלוקח ביאוש ושינוי רשות (שם ה"ג). שנינו (צ"ג ב' ורש"י) הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם דמי עצים וצמר כשעת הגזלה, גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם כשעת הגזילה דמי פרה העומדת לילד ודמי רחל העומדת ליגזז, גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רחל ונטענה אצלו וגזזה משלם כשעת הגזלה זה הכלל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה.
<h2>דף צד:</h2>
בפרק הגוזל קמא מסקינן, שינוי החוזר לברייתו אינו שינוי, כיצד הגוזל עצים ודבק אותם במסמרים ועשה מהם תיבה אינו שינוי שהרי איפשר לפרק אותם והן חוזרין להיות כשהיו (רמב"ם גזלה פ"ב ה"י). וכן אמר רב פפא שם (צ"ו ב') אם גזל לשון של מתכת ועשה מטבע לא קנה שאם יתיך המטבע יחזור ללשון כשהיה וכן כל כיוצא בזה (שם הי"א). אבל הגוזל עצים ועשאן כלים או שגזל צמר וצבעו או מעות והתיכן הרי זה שינוי שאם יעשה אותן מעות אחרות פנים חדשות באין לכאן וכן כל כיוצא בזה (ע"פ הי"ב שם ע"ש ובלח"מ).
ת"ר הגזלנים ומלוי בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו, ומסקינן במה דברים אמורים כשאין הגזלה קיימת אבל אם הגזלה קיימת מקבלין מהן, ואומר שם שבימי רבי נשנית משנה זה מפני אחד שנמנע לעשות תשובה מפני הפחד שלא ישאר לו כלום אחר שישלם, ואומר ר"ת כי לא תיקן רבי דבר זה אלא בדורו בלבד ולכך אין מקשה על ברייתא זו [מ]משנתינו שאומרת כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה מפני שהמשנה נשנית מימי קדם, וגם אחר דורו של רבי מצינו שמקבלין מהן כמו שמוכיח בההוא דגזל פדנא דתורי בפרק הגוזל ראשון (צ"ו ב') וכן כמה מעשים בפרק הגוזל אחרון, ור"י מפרש שכאן מדבר בגזלנים ומלוי ריביות שכל ימיהם הורגלו בכך ולכן צריך להקל מעליהם כדי שיוכלו לעשות תשובה.
<h2>דף צה.</h2>
ת"ר הגוזל את הרחל וגזזה [פרה] וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת וולדותיה דברי רבי מאיר, ומפרש שם שקנס הוא שקנס רבי מאיר ואף על פי שסובר שינוי קונה, רבי יהודה אומר גזלה חוזרת בעיניה שסובר שינוי קונה, ומפרש שם (צ"ה ב') רב פפא ותניא כוותיה דקסבר רבי יהודה שבח שעל גבי הגזלה דגזלן הוי. וכן סוברין בית הילל בפרק המפקיד (ב"מ מ"ג ב') ואמר רבא הלכה כב"ה. ומתניתין דגזל פרה ונתעברה אצלו וילדה רבי יהודה היא ואפילו לא ילדה [כך הדין ו]משום רישא נקט וילדה (ב"ק שם). ומה שאומר במשנה (ק' ב') גבי נתן צמר לצבע ששינוי אינו קונה מפרש רבינו יעקב (צ"ה ב' תד"ה בשבח) ששם מדבר באינו מתכוין לקנות אבל מתכוין לקנות מודה דשינוי קונה ולכך אינו מונה אותה שם (צ"ג ב' ותד"ה בימי) עם התנאים שאומרים שינוי אינו קונה.
<h2>דף צו:</h2>
הגוזל בהמה ונשא עליה משא או רכב עליה [או] חרש בה או דש בה וכיוצא בזה והחזירה לבעליה אף על פי שעבר בלא תעשה אינו חייב לשלם כלום שהרי לא הפסידה ולא הכחישה, ואם הוחזק אדם זה לגזול או לעשוק ולעשות מעשים אלו פעם אחר פעם קונסין אותו ואפילו בחוצה לארץ ושמים השכר או השבח שהשביח בבהמה ומשלם לנגזל (רמב"ם גזלה פ"ג ה"ו ע"ש) שכך דן רב נחמן בפרק הגוזל קמא באחד שגזל צמד בקר וחרש בה וקנסו אף בבבל עד חצי השבח שהרי בין השוורים והקרקע השביחו.
גזל בהמה והזקינה או הכחישה בכחש שאין לה תקנה כגון בחולי שאין לו [תקנת] רפואה או שגזל מטבע ונסדק או פסלו המלך או שגזל פירות והרקיבו כולן או יין והחמיץ הרי זה כמי שגזל כלי ושברו ומשלם כשעת הגזלה אבל אם גזל בהמות והכחישו כחש שאפשר לחזור או שגזל עבדים והזקינו או מטבע ונפסל במדינה זו והרי היא יוצאה במדינה אחרת או שגזל פירות והרקיבו מקצתן או תרומה ונטמאה או שגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר אותו בעצמו (ע"פ רמב"ם גזלה פ"ג ה"ד ע"ש), בד"א כשהחזיר הגזלה עצמה אבל אם נשרפה הגזלה או אבדה אחר שנאסרה בהנאה חייב להחזיר לו דמיה כשעת הגזלה (רמב"ם שם ה"ה). כדברי ר"ש שאומר דבר הגורם לממון כממון דמי.
<h2>דף קג:</h2>
עוד מסקינן בפרק הגוזל ראשון כי הגוזל את חבירו אף על פי שכפר בו הואיל ולא נשבע אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להן ממון שבידו אלא יהיה ביד הגזלן עד שיבאו הבעלים וישאלו את שלהם, אבל אם נשבע על שוה פרוטה ומעלה חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם אפילו הם באיי הים מפני שכבר נתייאשו הבעלים מאחר שנשבע ואינן באין עוד לתובעו, ואפילו החזיר הגזלה כולה חוץ משוה פרוטה חייב להוליכה אחר הנגזל ולא יתננה לא לבנו של נגזל ולא לשלוחו (רמב"ם גזלה פ"ז הל' ט'—י'). [ורש"י פירש שאפילו בהודה לו אחר שנשבע מדבר] מפני שנאמר לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו (רש"י ד"ה יוליכנו ע"ש). ואם עשה הנגזל שליח בעדים, אמר רבי יוחנן ורבי אלעזר ורב חסדא (שם ק"ד א') שאם רצה ליתן לו פטור משהגיע ליד השליח. ואין הלכה כרבה שחולק עליהן שאומר ששליח שעשאו בעדים אינו שליח אלא אם כן עשה לו כל דיני הרשאה, ובכל הספרים ובספר רב אלפס גרסינן רבה. ואם הביא את הגזילה ואת החומש לב"ד שבעירו הרי זה מביא את אשמו ויתכפר לו ובית דין מטפלין בה עד שתגיע לבעלים וכן נותן הוא לשליח ב"ד וכל הנותן הגזל וכיוצא בו לב"ד יצא (רמב"ם שם ה"י). נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש או שמחל לו על הקרן ולא מחל לו על החומש או שמחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות [מ]שוה פרוטה בקרן אינו צריך להוליכו אחריו אלא יבא הנגזל ויטול את השאר (שם הי"א ע"ש). אבל אם נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן או שמחל לו על החומש ולא מחל לו את הקרן או שמחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן חייב להוליכו אחריו או יתן לבית דין שבעירו כמו שבארנו (לשון רמב"ם שם). המחזיר את הקרן לבעלים וכפר פעם שנייה בחומש ונשבע עליו נעשה [ה]חומש כקרן לכל דבר ומשלם עליו חומש אחר שנאמר וחמשיתיו יוסף עליו מלמד שמוסיף חומש על חומש עד שיתמעט החומש שיכפור בו וישבע עליו משוה פרוטה, מי שהיה אצלו פקדון וטען שאבד ונשבע וחזר והודה שהוא אצלו וחזר וטען שאבד ונשבע וחזר והודה שהוא אצלו משלם חומש על כל שבועה ושבועה עם הקרן האחד שנאמר וחמשיתיו יוסף עליו מלמד שהוא משלם כמה חומשים על קרן אחד (רמב"ם שם הל' י"ב—י"ג). הגוזל את חבירו ומת הנגזל יחזיר את הגזלה ליורשיו ואם אבדה או נשתנית נותן לו דמיה ואם נשבע לו ואחר כך מת נותן הקרן והחומש ליורשין (רמב"ם שם פ"ח ה"א).
<h2>דף קד:</h2>
כל מי שנתחייב ממון לחבירו הישראל[י] וכפר בו ונשבע לשקר הרי זה חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו ותוספת חומש וחייב בקרבן והוא הנקרא אשם גזילות, אחד הגוזל או העושק או הגונב או שהלוהו או שהפקיד אצלו או מצא אבדה וכחש בה או שהי[ת]ה ביניהם שותפות ונשאר אצלו ממון או שעשה לו מלאכה ולא נתן לו שכרו, כללו של דבר כל שאילו הודה לו חייב לשלם את הקרן וכפר בו ונשבע משלם קרן וחומש שנאמר וכחש בעמיתו בפקדון וגומר (רמב"ם גזלה פ"ז הל' א'—ב' ע"ש). ועל גזלתו דווקא הוא מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו (ע"פ ה"ג שם), ועיקר מצוה זו בפרק הגוזל ראשון (ב"ק ק"ד ב') ובפרק הגוזל אחרון, בד"א בשאין הגזלה קיימת אבל אם גזל אביו ומת והרי הגזלה קיימת וכפר היורש ונשבע ואחר כך הודה משלם קרן וחומש (רמב"ם שם ה"ד) ופטור מן האשם. הגוזל פחות משוה פרוטה וכפר ונשבע אינו חייב בחומש שאין פחות משוה פרוטה ממון, כמה הוא החומש אחד מארבעה בקרן שאם גזל שוה ארבעה ונשבע משלם חמשה ואם היתה הגזלה קיימת מחזיר אותה ונותן דמי רביע שלה (רמב"ם שם ה"ז). אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש ואשם עד שיודה מעצמו אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו משלם את הקרן בלבד על פי העדים ואינו משלם את החומש שהחומש עם הקרבן לכפרה הן באין ואינו מביא אותו אלא על פי עצמו (שם ה"ח).
<h2>דף קה:</h2>
גרסינן בפרק הגוזל קמא (ב"ק ק"ה ב') אמר רב ששת הכופר בפקדון בבית דין אם היה ברשותו בשעת שכפר שאין שייך שם אישתמוטי נעשה עליו גזלן וחייב באונסין (ע"פ לשון רמב"ם גזלה פ"ג הי"ד) אף על פי שלא נשבע עדיין. אמר רבא בפרק המפקיד (ב"מ מ"ג ב'), השואל שלא מדעת הבעלים הרי זה גזלן כיצד היה כלי ביד בנו של בעל הבית או ביד עבדו ולקחו מאחד מהן ונשתמש בו הרי זה שואל שלא מדעת ונעשה ברשותו ונתחייב באונסין עד שיחזירנו לבעלים לפיכך אם החזירה לקטן שהיה בידו או לעבד ואבד מהן או שנשבר חייב לשלם וכן כל כיוצא בזה (שם הט"ו). החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות ב"ד הרי זה גזלן אף על פי שהוא חייב לו לשלם ואין צריך לומר אם נכנס לתוך בית חבירו ומשכנו שהוא גזלן שנאמר בחוץ תעמוד (שם הט"ז).
<h2>דף קט.</h2>
הגוזל את הגר ונשבע [לו] וחזר והודה לו וזקפו עליו הכל במלוה ואחר כך מת הגר אף על פי שזכה בגזלה א"ר עקיבא שחייב להוציאה מתחת ידו (ע"פ לשון רמב"ם גזלה פ"ח ה"ד), בד"א כשהודה בנתים אבל אם גזל [את] הגר שאין לו יורשים ונשבע לו ומת הגר ואחר כך הודה הרי זה חייב לשלם את הקרן ואת החומש לכהנים של אותו משמר ומביא את אשמו ואחר כך יתכפר לו (רמב"ם שם ה"ה ע"ש), על פי הקבלה דרשו רבותינו על מה שנאמר בתורה [ו]אם אין לאיש גואל בגר שמת ואין לו יורשין הכתוב מדבר ואשם האמור כאן הוא הגזל או דמי הגזלה, לפיכך אמר רבא שם בפרק הגוזל (ק"י א') המחזיר גזל הגר בלילה לא יצא שהרי אשם קראה הכתוב ואשם אין מקריבין בלילה ואין הכהנים חולקין גזל [ה]גר זה כנגד גזל [ה]גר אחר כדרך שאין חולקין בשר אשם זה כנגד בשר אשם אחר (ע"פ רמב"ם שם ה"ו). ואמר רבא (שם) כל גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן מאנשי המשמר לא יצא המחזירו ידי השבה שנאמר [האשם] המושב לה' לכהן עד שתהא השבה לכל כהן, ולמה נאמר בגזל הגר איש שהאיש אתה צריך לחקור ולחזר עליו אם יש לו גואלים אם לאו אבל אם היה הגר קטן אין אתה צריך לחזר עליו אלא חזקתו שאין לו יורשין (רמב"ם שם ה"ז). וצריך לומר שקפץ ונשבע שהרי בארנו במצות על כל דבר פשע (עשה צ"ה דף קפ"ב א' בד"ו [הו' בב"ק ק"ו ב']) שבשום עניין אין נשבעין על טענת קטן. ת"ר (ק"ט ב') כהן שגזל גר שאין לו יורשין ונשבע לו ומת הגר לא זכה זה בגזלה שתחת ידו אלא יוציא מתחת ידו לכל אחיו הכהנים בני המשמרה (לשון רמב"ם שם ה"ט). אין מקריבין את האשם עד שיחזיר הגזלן הקרן לבעלים או לכהנים אם היה גזל הגר שאין לו יורשין, נתן לו את הקרן והקריב את אשמו נתכפר לו ואין החומש מעכב הכפרה וחייב ליתן החומש אחר הכפרה (שם הי"ג). מסקינן שם (ק"ה א' קי"ז ב') שהעבדים והשטרות והקרקעות אין בהן תוספת חומש שנאמר וכחש בעמיתו בפקדון וכל האמור בעניין מטלטלין הוא וגופו ממון יצאו קרקעות ועבדים שהוקשו לקרקעות ויצאו שטרות שאין גופן ממון וכן אם היו אלה שלשה גזל הגר שאין לו יורשין אין חוזרין לכהנים (ע"פ רמב"ם שם הי"ד).
<h2>דף קיא:</h2>
עוד שם אומר רב חסדא אחד שעבר ואכל הגזלה לאחר יאוש פטור מלשלם (ע"פ לשון רמב"ם גזלה פ"ה ה"ד) שהרי יש כאן יאוש בבית הגזלן ושינוי רשות בבית האוכל, וגובה מן הגזלן. ואם אכל קודם יאוש בעלים ורצו הבעלים לגבות מן האוכל גובין שעדיין (ברשותו) [ברשותן] היא ואם רצו גובין מן הגזלן (המשך לשון הרמב"ם שם). והלוקח מן הגזלן ונתייאשו הבעלים קנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות אבל רשות יורש מסקינן שם דלאו כרשות לוקח דמי. מסקינן עוד שם שהגוזל ומת בין שהאכיל הגזלה לבניו לאחר יאוש בין שלא האכילה אלא מכרה או אבדה אם הניח קרקע חייבין לשלם דמי הגזלה אבל מן המטלטלין אינן חייבין לשלם שדמי הגזלה חוב הן על הגזלן ואין המטלטלין משתעבדין לבעל חוב, וכבר תקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המטלטלין ואפילו במלוה על פה לפיכך חייבין לשלם בין אכלו בין שלא אכלו בין נתייאשו הבעלים בין לא נתייאשו הבעלים בין מן הקרקע בין מן המטלטלין שהניח (רמב"ם שם הל' ה'—ו').
<h2>דף קיג.</h2>
אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שינויו כדי שיקנהו שכל העושה דברים אלו וכיוצא בהן מחזיק ידי עוברי עבירה ועובר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול (רמב"ם גזלה פ"ה ה"א). אסור ליהנות בדבר הגזול ואפילו לאחר יאוש, שיאוש לבדו אינו קונה, והוא שידע בודאי שדבר זה היא גזלה עצמה כיצד ידע בודאי שבהמה זו גזולה אסור לרכוב עליה או לחרוש בה (ע"פ רמב"ם שם ה"ב ע"ש במ"מ), גזל בית או שדה אסור לעבור בתוכה או להכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואם דר בתוכה חייב להעלות לבעלים שכר כדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, גזל דקלים ועשה מהם גשר אסור לעבור עליו וכן כל כיוצא בזה (שם ה"ג) כדאיתא בפרק הגוזל אחרון.
<h2>דף קיד.</h2>
אמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ כ"ב א') קורות עצים ואבנים וכיוצא בהן ששטפן נהר אם נתייאשו הבעלים מהן הרי אלו מותרים והרי הן של מצילן ואם אין ידוע אם נתייאשו אם לא נתייאשו חייב להחזיר (לשון רמב"ם גזלה פ"ו ה"א) שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כאביי. ואף על פי שמתוך משמעות ההלכה משמע ש[ל]אביי מדבר באין יכולין הבעלים להציל, כך הפירוש אין יכולין להצילו בתחילת השטיפה עד שיתרחק ולא יוודע של מי הוא שאם אין יכולין להציל כלל אפילו בדבר שיש בו סימן הרי אלו שלו מפני שאבודין ממנו ומכל אדם (תד"ה שטף) כך פירש ר"י, ואפילו היו הבעלים מרדפין אחריהם וצועקין נעשה כצווח על ביתו שנפלה ואין בכך כלום ואין צריך לומר אם לא היו הבעלים מרדפין אחריהם. לפיכך המציל מן הנהר ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר ומן הגייס ומן הארי [ומן הדוב] ומן הנמר ומן הברדלס אם ידוע בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ואם לא ידע יחזיר (לשון רמב"ם שם ה"ב ע"ש ובמ"מ וכס"מ). מסקינן בפרק הגוזל אחרון (ב"ק קי"ד א') שהמציל מיד לסטין ישראל הרי אלו שלו מפני שסתם הדבר שנתיאשו הבעלים ואם יודע שלא נתיאשו חייב להחזיר אבל המציל מיד לסטין גוי או מוכס גוי חייב להחזיר שסתם הדבר לא נתייאשו הבעלים ואם [ידע] בודאי שנתייאשו הבעלים הרי אלו שלו, ומפני מה סתם לסטין ישראל נתיאשו הבעלים וסתם גוי לא נתייאשו מפני שהבעלים יודעין שהגוים מחזירין מיד הגזלן אף על פי שאין שם עדים שגזל אלא בראיות רעועות ובאומד דעתן (רמב"ם שם ה"ג).
<h2>דף קיז:</h2>
הקרקע אינה נקנית לגזלן לעולם אלא ברשות הבעלים עומדת ואפילו נמכרת לאלף זה אחר זה ונתייאשו הבעלים הרי זו חוזרת לנגזל בלא דמים וחוזר הלוקח האחרון על מי שמכרה לו לפניו ושלפניו לשלפני פניו עד שיחזור הלוקח מן הגזלן על הגזלן (ע"פ רמב"ם גזלה פ"ח הי"ד). אמנם גרסינן בירושלמי (כלאים דף ל"ד ב' והו"ד בסוכה ל' ב' תד"ה וקרקע ע"ש) נתייאשו הבעלים נשתקע איסורו מדברי סופרים וכי קרקע נגזלת א"ר אילא אף על פי כן יש יאוש לקרקע ואין התלמוד שלנו סובר כן.
<h2>דף קיח.</h2>
עיקרי הלכות גזלה מפורשין בפרק הגוזל קמא ובפרק הגוזל בתרא. ואומר בפרק הגוזל בתרא שהגוזל את חבירו ביישוב והחזיר לו במדבר הרשות ביד הנגזל אם רצה נוטל ואם לאו אינו נוטל אלא ביישוב שמא תאנס ממנו והרי היא ברשות הגזלן ובאחריותו עד שיחזירנה לו ביישוב וכן בדמי הגזלה (רמב"ם גזלה פ"א ה"ז). עוד שם הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבון יצא ואם החזיר לכיסו שיש בו מעות יצא שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה והרי הוא מונה המעות שהחזיר לו בכלל מעותיו ומניין שלא מדעת פוטר, ואם החזיר לכיס שאין בו כלום לא יצא וחייב באחריות הגזלה עד שיודיעו שהחזיר לכיס פלוני (רמב"ם שם ה"ח).
<h2>דף קיט.</h2>
אסור ליהנות מן הגזלן ואם היה מיעוט שלו אמר שמואל (ב"ק קי"ט א') שהלכה כמותו בדינין לגבי רב (בכורות מ"ט ב') שאף על פי שרוב ממונו גזול מותר ליהנות ממנו עד שיודע בודאי שדבר זה גזול הוא בידו (ע"פ לשון רמב"ם גזלה פ"ה ה"ח). בני אדם שחזקתן גזלנים וחזקת כל ממונם מן הגזל מפני שמלאכתם גזלנות כגון המוכסין והליסטין אסור ליהנות מהן שחזקת מאכל זה שהוא גזול ואין פורטים סלעים בפרוטות שלהם מן התיבה שלהם שהכל בחזקת גזלה (ע"פ ה"ט שם ע"ש). נטלו מוכסים כסותו והחזירו לו כסות אחר נטלו חמורו והחזירו לו חמור אחר הרי אלו שלו מפני שזו כמכירה היא וחזקתו שנתייאשו הבעלים מהן ואינו יודע בודאי שזו גזלה ואם היה חסיד ומחמיר על עצמו מחזירו לבעלים הראשונים (רמב"ם שם ה"י). בד"א שהמוכס כליסטין בזמן שהמוכס גוי העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח [כל] מה שירצה ומניח מה שירצה (עי' רמב"ם שם הי"א ונו"כ) וכאותה ששנינו בנדרים (כ"ז ב') שנודרין להרגין ולמוכסין במוכס העומד מאליו או במוכס שאין לו קצבה (כ"ח א'). ושם מפרש שאומרין יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך ומחשב בלבו היום שבעניין זה אין נאסרין אלא אותו היום, ואע"ג דקיי"ל בפרק ב' דקידושין (מ"ט ב') דדברים שבלב אינן דברים כאן התירו מפני האונס כך מפרש שם בנדרים, והוא הדין שיכול לחשב אותה שעה או אותו רגע והלכך אותן יהודים שמשביעים אותם השרים שלא לצאת מארצם יכולין לישבע סתם שלא יצאו ובלבם יחשבו היום, ואפילו הוא מפרש שלא ילך כל ימי חייו יכול לחשב בלבו שלא ילך כל ימי חייו אם לא יראה צורך ואם מבטל בשפתיו בלחש כ"ש שטוב יותר (ב"ק קי"ג א' תד"ה נודרין) זה לשון מורי רבינו יהודה בשם ר"י. אבל מכס שפסקו המלך בדבר הקצוב ונודע שאינו מוסיף כלום לעצמו על קצבת המלך אין זה המוכס גזלן דדינא דמלכותא דינא ולא עוד אלא אף המבריח עצמו מן המכס הזה עובר מפני שהוא גוזל מנת המלך בין שהיה המלך גוי בין שהיה המלך ישראל (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם ע"ש). ועיקרי הלכות שביארנו בעניין הגזילה הם בפרק הגוזל בתרא (שם). וכן הוא אומר שם כי מלך שהשים מס על בני העיר על כל איש ואשה דבר קצוב משנה לשנה או על כל שדה ושדה דבר קצוב או שגזר שכל מי שיעבור על דבר זה ילקחו כל נכסיו אל בית המלך או כל מי שימצא בשדה בשעת הגורן הוא יתן המס שעליה בין שהוא בעל השדה בין שאינו בעל השדה וכן כל כיוצא בדברים אלו אינו גזל וישראל שגבה אותו למלך אינו בחזקת גזלן והרי הוא כשר והוא שלא יוסיף ולא ישנה כלום ושלא יקח לעצמו כלום (ע"פ רמב"ם שם הי"ב). אבל רש"י (שם קי"ג ב' ד"ה דמשתכח) פירש כגון שהיו ארבעה שותפין בגורן והביאו השלשה חלקם לביתם והרביעי נמצא בגורן פורע מנת המלך בשביל כולם. וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו אינו גזל ומותר ליהנות בה והלוקח אותה מן המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו שזה הוא דין כל המלכים שלוקחין כל ממון שמשיהם כשכועסים עליהם והרי המלך הפקיע שעבודו ונעשה חצר זו כהפקר וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה, אבל המלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה דרך חמס שלא כדינו שחקק הרי זה גזלן והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו (שם הי"ג) כללו של דבר כל דין שיחקוק המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל ואם לוקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל (ע"פ הי"ד שם) וכן ראיתי בתשובה אחת שהשיב רבינו יעקב כן. לפיכך אמר בפרק חזקת הבתים (ב"ב נ"ד ב') גבאי המלך ושוטריו שמוכרין השדות במס הקצוב על השדות ממכרן ממכר אבל מס שעל כל איש ואיש אינו גובה אלא מן האדם עצמו ואם מכרו את השדה במס שעל הראש הרי זה אינו ממכר אא"כ היה דין המלך כן (המשך לשון הרמב"ם שם). מלך שהיה דין שלו שכל מי שלא יתן המס שעל השדה תהיה השדה (שלו) לנותן המס וברח בעל השדה מפני המס ובא זה ונתן מס (מה) שעליה למלך ואכל פירותיה אין זה גזלן אלא אוכל הפירות ונותן המס עד שיחז(י)רו הבעלים שדין המלך דין הוא כאשר ביארנו (שם הט"ו). אמר רבא בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ג ב') מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהם גשר מותר לעבור עליו וכן אם הרס בתים ועשה מהם דרך או חומה מותר ליהנות בו וכן כל כיוצא בזה שדין המלך המושל בארץ ההוא דין (רמב"ם שם הי"ז וע"ש הי"ח).
והגוזל פחות משוה פרוטה אף על פי שעבר אינו בתורת השבת גזלה (רמב"ם גזלה פ"א ה"ו). כל הגוזל מחבירו שוה פרוטה כאלו ג[ו]זל ממנו נשמתו שנאמר (משלי א' י"ט) כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח.
